ממשל ופוליטיקה
בשנת 1858 נערך הקונגרס הבינלאומי של ארגון הנסיכויות באזור הדנובה,ו - 3 שנים לאחר מכן, בשנת 1861 הוכרז איחודן של שתי הנסיכויות מולדביה וולכיה, תחת שלטונו של אלכסנדר יוהאן קוזה, ובוקרשט נבחרה כעיר הבירה.
כמעט מיד לאחר תפיסת השלטון, יזם קוזה רפורמות מרחיקות לכת בנושאי תשתית, דת ופיתוח כלכלי – בין היתר נחקק חוק שאיפשר לאיכרים הרומנים לרכוש אדמות.
לאחר ביקורת גוברת מצד הכמורה ובשל שחיתות שלטונית, פרצה התקוממות שהביא ליצירת שני מחנות – של התומכים ברפורמות והמתנגדים להם. בשנת 1866 אולץ המלך יוהאן לעזוב את המדינה.
בהסכם משנת 1878 בקונגרס בברלין, הוכרה רומניה כמדינה עצמאית. כמו כן, תמורת החזרת השטחים שוהשגו על ידי מולדביה במלחמת קרים קיבלה רומניה את דוברוג'ה.
בשנת 1881 הוכרזה הנסיכות הרומנית המאוחדת כמלוכה, והנסיך קרול ה – I מונה למלך.
במלחמת העולם הראשונה לחמה רומניה לצד מדינות ההסכמה (אשר כללו את אנגליה, צרפת רוסיה איטליה וארה"ב) אך בעקבות כשלונות במערכה מול מעצמות המרכז וכיבוש מרבית שטחה (לרבות כיבושה של עיר הבירה בוקרשט בחודש דצמבר בשנת 1916), עברה ללחום לצד מעצמות המרכז.
התפרקותן של האימפריה הרוסית והאימפריה האוסטרו-הונגרית, הסכמי סן ג'רמן וההסכם עם הונגריה, הביאו להכפלת שטחה של רומניה ולאיחודה עם טרנסילבניה (שסופחה בשנת 1699 לאוסטרו-הונגריה), בסרביה (שסופחה בשנת 1812 לרוסיה) ובוקובינה, בשנת 1918.
האיחוד, אשר הביא לצמיחה ולהכפלת אוכלוסייתה של רומניה, הביא גם להתגברות החיכוכים בין התרבויות השונות, והתבטא בקשיים נוספים שהביאו להתעוררות אנטישמיות ולהפליית מיעוטים שונים.
בשנת 1922 מונה פרדיננד למלך של רומניה הגדולה. שנה לאחר מכן, ב – 1923, אימץ המלך חוקה חדשה שהתבטאה בריכוזיות רבה. בנוסף העניקה החוקה זכויות שונות למיעוטים (וכן אזרחות רומנית ליהודים) והביאה להפרדתה של הכנסיה מן המדינה.
בין השנים 1922-1927 שלטה המפלגה הליברלית. שחיתות הממשלה והצעדים הקשים שנקטה בתחומים שונים, ערערו את פופולריותה, והביאו ליצירתה של מפלגת האיכרים, אשר בשנת 1927 זכתה בשליטה בממשלה.
בשנת 1940 סופחו בסרביה וצפון בוקובינה על ידי בריה"מ, צפון טרנסילבניה על ידי הונגריה ודרום דוברוג'ה על ידי בולגריה.
בשנת 1941 הצטרפה רומניה למלחמה לצד מדינות הציר. לאחר הפלישה הסובייטית רומניה זכתה בחזרה בבסרביה וצפון בוקובינה.
בשנת 1943 התאחדו מפלגות האיכרים, הליברלים, הקומוניסטים והסוציאל דמוקרטים לגוש חוסם שמטרתו היתה להוציא את רומניה ממאמץ המלחמה לצדן של מדינות הציר. באוגוסט אותה שנה, הופל שלטונו של אנטונסקו (השותף לברית עם גרמניה). עם הפלת שלטונו של אנטונסקו חזר המלך מיכאל לשלטון, אשר השיב את החוקה משנת 1923 ויזם הפסקת אש מול ברה"מ שלאחריה הצטרפה רומניה לכוחות הברית במלחמתם נגד גרמניה.
בשנת 1944 התקבל בין רומניה לרה"מ הסכם Armistice אשר הוכתב בעיקרו על ידי ברה"מ. במסגרת ההסכם הועברו שטחי בסרביה וצפון בוקובינה לידי ברה"מ וכן שולמו פיצויים כבדים על ידי רומניה.
כמו כן, באותה שנה הוסכם בין צ'רצ'יל לסטאלין כי ברה"מ תקבל לשליטתה את רומניה (הצעתו של צ'רצ'יל ניתה בלא ידיעת רוזוולט, נשיא ארה"ב(.
בראשית שנת 1945 התקבל הסכם יאלטה אשר קרא לעריכת בחירות במדינות המשוחררות, ואולם הלכה למעשה נמשכה שליטתה של ברה"מ ברומניה, עם נוכחותו של הצבא האדום כל אדמת רומניה. שליטה זו הביאה בשנת 1947 לניצחון הכוחות הקומוניסטים, אשר אילצו את המלך מיכאל ה I לעזוב את רומניה והכריזו על רומניה כרפובליקה.
בין השנים 1948-1949 הובילו הקומוניסטים קמפיין נרחב כנגד הכוחות הפוליטיים המתנגדים במדינה. במסגרת מדיניות זו נאסרו רבים ממתנגדי המשטר ואחרים הוגלו. הממשלה הביאה לפירוקן של מפלגת האיכרים והמפלגה הליברלית, וראשיהן הועמדו לדין באשמה של קשירת קשר להפלת המשטר.
ביולי 1948 הקימה הממשלה הקומוניסטית את הוועדה המדינתית לתכנון, לשם שליטה על כלכלת רומניה ובשנת 1949 הצטרפה רומניה לארגון סיוע כלכלי הדדי, לשם הידוק יחסי הכלכלה עם ברה"מ.
החל משנת 1951 הובילה רומניה תוכנית רפורמה כלכלית לקידום התעשיה, אשר באה על חשבון החקלאות וייצור מוצרי הצריכה. במהלך חמש השנים הראשונות לרפורמה הופנו למעלה מ – 50% מההשקעות לתעשיה (ובעיקר לתעשיה הכבדה(.
שליטתה של ברה"מ בכלכלה ובצבא, נמשכה עד למותו של סטאלין. ככלל, תקופה זו התאפיינה בדלדול מקורותיה של רומניה על ידי ברה"מ ובדיכוי פוליטי נרחב. עם זאת, לתקופה זו נזקף הישג משמעותי לעניין הנחלת ידיעת קרוא וכתוב, בקרב האוכלוסיה הנרחבת.
עם חלוף השפעת הכוחות הסובייטים בשנת 1958, התאפיינה מדיניותה של רומניה בנסיון להוביל קו עצמאי בנושאי חוץ ופוליטיקה, לרבות גינוי של הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה בשנת 1968, קיום קשרים עם מדינת ישראל לאחר מלחמת 1967 ועוד.